>אודות
אודות 2016-10-10T16:23:15+00:00

קצת עלי

IMG_2338

אז ככה. ההורים שלי, שלא מסכימים על שום דבר אף פעם, הם תמימי דעים בקשר לדבר אחד: מגיל שנה לא סתמתי את הפה שלי לרגע. דיעות, שאלות, טרוניות, כל דקה של ערות הייתי מדברת על משהו ואל מישהו. וכשלא היתה ברירה, גם דיברתי על מישהו אל משהו. בדיעבד אני קצת מרחמת עליהם, אבל משום מה הם לא שלחו אותי לפנימיה, ואבא שלי אפילו עודד אותי. הביא לי ספרים, ניהל איתי שיחות עומק, ולימד אותי קרוא וכתוב לפני כתה א'. ככה זה התחיל, ולצערי אני לא יכולה לדווח שחל שיפור במצבי. נהפוך הוא- הוא החמיר כשגיליתי את הערך התרפויטי שיש לכתיבה בשבילי. מדהים.

מאז שאני זוכרת את עצמי אני כותבת שירים של לב שבור למגירה, מכתבי תלונה לאלוהים, מכתבי נאצה לחברות מעצבנות וסיפורים. איכשהו תמיד אפשר למצוא אותי או עם ספר או עט ביד (כן, אני עוד מהתקופה של העטים). למרבה הפלא, דווקא לא היה לי חלום להפוך עיתונאית וסופרת. אבל איכשהו, זה מה שקרה.

תגידו ייעוד, תגידו מקרה- זה לא רלוונטי- מה שכן, למציאות יש דרכים מוזרות להביא אותנו מנקודה א' לנקודה ב'. באותה תקופה, נדמה לי שזה היה 1996 בערך, מלצרתי וחיפשתי את עצמי, וגרתי עם חבר שלי. עכשיו, מאד אהבתי אותו, רק שהוא לא היה מי יודע מה משקיען במיטה, ואני התביישתי לתת לו הוראות תוך כדי (אל דאגה, זה לגמרי עבר לי). אז עשיתי את מה שהיה לי הכי קל, וכתבתי לו מכתב.

התיישבתי עם בלוק צהוב ועט וכתבתי לו רשימת הוראות שמפרטת מה הוא צריך לעשות ומה אסור לו לעשות, אבל מחמת המבוכה פניתי ברבים לכל הגברים וכתבתי הכל בסגנון הומוריסטי. מאחר ומאד הצחקתי את עצמי נתתי את זה לכמה חברות, שיקראו ויביעו דעה. כולן כאחת לא רק הסכימו עם כל מילה, אלא גם ביקשו לצלם ולהביא לבנזוג שלהן. אחת מהן הגדילה לעשות ותלתה אותו אצלה בשירותים, וכל יומיים מישהו אחר היה מבקש עותק. וככה במשך שנה שלמה אנשים צילמו, העתיקו, והעבירו את הטקסט הזה מאחד לשני, עד שיום אחד, בעודי ממלצרת, מישהו ציטט לי משפט מתוכו. "הא?!" אמרתי לו, מופתעת "מאיפה לך את זה? זה אני כתבתי!".

עכשיו תגידו לי אתם אם זה מקרי או גורל שמישהו ציטט לי את עצמי באמצע משמרת מלצרות. מזל זה בטוח היה, כי מה מסתבר? מישהו הקליד את המאמר לקובץ, ואנשים התחילו להעביר אותו אחד לשני במייל. עכשיו, לי לא היה מייל ולא אינטרנט- ב-96 ליותר מחצי מדינה לא היה אינטרנט. לא היתה לי דרך לדעת שהמאמר שלי עובר כל כך הרבה ידיים.

חצי שנה לאחר מכן, שותפתי לדירה, שהופיעה ב"פרפר לילה" בתור "השותקת מאחורה" (אם אני לא טועה זו היתה תוכנית האירוח הראשונה או בין הראשונות) סיפרה לי ששמעה במסדרונות המערכת שמחפשים את הבחורה שכתבה את המאמר כדי להזמין אותה לראיון. היא הפנתה אותם אלי, ואני הוזמנתי להתארח. המערכת העלתה את המאמר לאתר התוכנית, להורדה, וכך הוא הפך למייל הויראלי הראשון בישראל, ונחשב פורץ דרך בזכות התוכן והכתיבה הפתוחה והאישית בסגנון הבלתי רשמי. חוץ מזה, אני גאה לספר שהוא גם חלק מתוכנית הלימודים באוניברסיטאות בארץ במסגרת קורסי ג'נדר ופמיניזם. בכל מקרה, כבר למחרת בבוקר התחלתי לקבל טלפונים מעורכי עיתונים ומהוצאות ספרים. אמרתי לכולם "כן", התפטרתי מהמסעדה, וככה, ברגע אחד התחלתי קריירה.

בשני העשורים שעברו מאז הוצאתי שלושה ספרים ("יש אלוהים", "נשים הוראות הפעלה", "שתיקתה של סוף"- כולם בהוצאת ידיעות אחרונות) וכמובן שכתבתי מאות כתבות וטורים אישיים בעיתונים ואתרי אינטרנט, בינהם בלייזר, 24 שעות, זמנים מודרניים, 7 ימים, עיתון "העיר", "עכבר העיר "מעריב", ואקסנט, התראיינתי בעשרות תוכניות טלויזיה (כל פעם כשקורה משהו שקשור לערבים או לסקס מתקשרים אלי), הייתי גם קופירייטרית, מנהלת תוכן, ייעצתי לתוכניות טלויזיה, וגם למדתי איפור. סתם, כי אני אוהבת. ואז, כמובן שהתחלתי לכתוב גם על איפור. למה? כי כמו על כל דבר, גם כאן יש לי מה להגיד, וביננו, זה לא מפתיע. פה גדול זה פה גדול, וכמו שהסברתי, זה היה ברור כבר מההתחלה.

זהו, אני מקוה שזה מספיק מידע לדף "אודות" המעצבן הזה. ואם לא, הרשו לי להפנות אתכם לגוגל