>>במיטה עם קבוצת סיכון

במיטה עם קבוצת סיכון

084 (2)השבוע יצאתי עם בחור שנקרא לו כאן "חצי לימון" עקב המצב רוח המחורבן שהוא שרוי בו רוב הזמן. מדובר בברנש שרמנטי ומצוברח תמידית בהימנעות כרונית- מעין פתק לבן על שתיים. כבר בטלפון הרגשתי שהדבר האחרון שבא לו לעשות זה לפגוש אותי, אפילו שאלתי אותו אם הוא בטוח שהוא רוצה, ואגב, אני סמוכה ובטוחה שאם הייתי דוחה את הפגישה ביומיים היא לא היתה מתקיימת לעולם- הוא פשוט היה שוכח מזה. אבל היי, הייתי במצב רוח הטולרנטי הדו שנתי שלי ונפגשנו, ילד הפרחים האפל והמורבידי, ואנוכי.

התחלנו בבית המרקחת, המשכנו על ספסל בגינה, תחנת דלק ובר שכונתי וסיימנו אצלי בבית. נהניתי, אחרת לא הייתי נשארת חמש שעות, נותנת לו לדפדף לי במחשב, להקליד את עצמו למסנג'ר שלי ולנשק אותי, מה גם שהוא התנהג כמו אחד שהייתי יכולה להתאהב בו- מקסים, חכם, סקסי, והכי חשוב- לא אגרסיבי- לא הייתי צריכה להיזהר שמא תזוזה מקרית שלי תתפרש לא נכון. למעשה, הרגשתי כל כך נוח שכשהגענו החלפתי לטרנינג שגדול עלי בשבע מידות וזה, רבותי, אומר הרבה כשמדובר בבחורה ששמה אודם כשהיא לבד בבית.

דבר לא הכין אותי להמשך. שימו לב. למחרת שוחחנו במסנג'ר, שלחנו אחד לשני קטעי פרוזה אינטימיים פרי עטינו וניהלנו שיחת מחשב נעימה, אם כי דכאונית מעט (בגללו- אני הייתי חמודה כתמיד).

חצי לימון לא הציע להיפגש. הייתי יוזמת פגישה בעצמי, אבל החלטתי להתאמן ב"לא תאנוס את המציאות", וחוץ מזה שמעתי שיש שלוקחים דברים לאט. לא היה לי ספק קל שבקלים שמציאת החן היתה הדדית, אז לקחתי אויר וחיכיתי יפה. למחרת, כשדיברנו (לא בטלפון, חלילה), הוא שטח בפני חלק נוסף ממשנתו המלאנכולית לגבי היעדר התקווה, התשוקה, הרצון או האמונה שלו שאהבה אכן אפשרית, והרצה לי, בטובו, על אינטימיות מדומה, טען בתוקף שחיבוקים, בשלב הזה, משקפים אך ורק ריקנות משולבת בצרכים של שני הצדדים ושאין להם זכות קיום בפני עצמם.

עמוק. ודי נכון, אם נודה על האמת. אבל למי אכפת???

ניסיתי לבשר לג'יימס דין בעל שאר הרוח הזה שלא היה חיבוק בהסטוריה שעמד בפני עצמו, שבכל חיבוק מעורבים הצרכים והחוסרים של שני אנשים, שמעט מאוד מגעים מתנהלים בין יישויות אור מזוככות של בני אדם בכלל וגברים ונשים בפרט. לא הבנתי מה הוא רוצה מחיי ולמה הוא מספר לי על האינטימיות הזאת מעולמות עליונים שהוא ממתין לה, שעשויה להתקיים רק בחלומות הלילה של מתבגר מדוכדך שמעדיף לכמוה ולא לבצע, בטח שלא במציאות הפגומה שלנו, ועוד בשלבים ראשוניים.

הוא באמת מקסים, אבל אלוהים, כמה מדכא! השלב הפרפקציוניסטי- קטנוני- מהיר השיפוט הזה לא אמור לעבור בגיל 25? כמה שהייתי קלילה יותר, כי מי רוצה להיכנס לשיח פלצף סלינג'רי במחשב, הוא, ביחס ישר, נשמע יותר ויותר מיואש. דומני שהחמרתי את מצבו בשטחיות הבלתי נלאית שלי. לא נעים. נאלצתי לכבוש דחף להתנצל על שהעזתי להפריע לו, פוטנציאלית, לכתוב שירים עצובים מתחת לסדין הלח לאור נר ולחכות בשקט לשחפת, שתגמור אותו כבר- לא משנה כמה כמויות סוכר שפכתי שם- הוא עף לי בחזרה לתוך העיניים- חצי לימון סירב בתוקף להפוך ללימונדה, שלח לי תמונה של החתול שלו ואמר שנדבר "אחורי זה". עבר שבוע וכלום. ולא, הוא לא מחק אותי מהמסנג'ר שלו. הוא ממשיך לצוף לי מול הפרצוף, כשאני יודעת שהוא יודע שאני יודעת שהוא מתעלם ממני במפגיע.

למה? מי יודע? אולי הוא באמצע כתיבת אופרת רוק כבד, ואולי פשוט לא הבנתי נכון. אולי "אחורי זה" לא אומר "היום- מחר" אלא "מתי שהוא לפני שאמות".

***

זוכרים את חצי לימון? (תזכורת- דייט כיפי, נשיקה, שם את עצמו במסנג'ר שלי ולא דיבר איתי שבועיים) אז קודם כל זו הפעם האחרונה שקוראים לו "חצי לימון", כי בכינוי הזה מסתתרת טינה, ואולי אני תמימה ורומנטית אבל אין ביכולתי לנטור למישהו שחיבק וחימם אותי בלילה גשום.

מה קרה? מי יודע? אולי מישהו הביא לו מוח ליומולדת. יצר קשר פתאום, הברנש. הייתי נחמדה, אחרי הכל הוא לא עשה לי כלום חוץ מלאכזב אותי ולגרום לי להרגיש בלתי ראויה לכמה ימים, והסקרנות שלי להבין איך בדיוק הוא העז לא להתאהב בי מיד גברה על נטיית האגו שלא לדבר איתו יותר לעולם, כמו שאמורים לעשות- למען יראו וייראו. אחרי כמה ימים של שיחות עומק, רוחב, אורך וקוטר בהן הוא הביע רצון להיפגש, רצון שתובל בהרבה מאוד מחמאות לסקסיות המתפרצת שלי, נכנעתי, למרות שכבר הבנתי שמדובר במיטה די חולה. כל כך חולה, שאפילו הראש שלי בריא בהשוואה- מדובר באחד מהגברים האלה שפשוט כתוב להם על המצח "תתרחקי ממני, כי אני אשבור לך את הלב לחתיכות קטנות"- בקיצור, הבחור דפוק כמו שניצל. בניגוד לשיפוטי היותר טוב, נפגשתי איתו- אצלי בבית, באמצע הלילה, בטרנינג. היו לזה את כל הסממנים של פגישת פריצות תל אביבית טיפוסית. ולמה, אתם שואלים, הגענו בכל זאת למיטה? פלורליזם פנימי. ויכוח מר ניטש בין האינסטינקטים שלי (שהם, כידוע, חבורת שקרנים עלובים) שכנראה מצאו אצלו איזה חתיכת בריאות נפש, לבין השכל הישר שלי (כן, יש לי והוא עובד) שהתרה בי חמורות להעניק לו שעת אירוח פולנית ולשלוח אותו לדרכו.

רציתי לציית לו, ואולי הייתי מצליחה, אך אבוי! מסתבר שכמה ימים של חברות עט חרמנית היא פור פליי כה יעיל, שהשכל הישר שלי מצא את עצמו כלוא בשירותים כששקית של סופר על ראשו. שייחנק, המשבית שמחות.

אל תשפטו אותי. אני לא יודעת מה אתכם, אבל אצלי עברו חמישה חודשים מאז הפעם האחרונה, ואמנם השכל הישר שלי דובר פולנית שוטפת, אבל אני רק שומעת. לפעמים.

עברנו למיטה, ביוזמתי, ומלבד העובדה שלמחרת הלכתי קצת עקום עקב אגן מרוסק (חמישה חודשים, אני מזכירה לכם), אין חרטות. בקיצור, חצי לימון היכה שנית. וגם שלישית, אם יורשה לי לדרוך לכמה מכן על פצעים מדממים.

ולא רק הסקס היה טוב. גם דיברנו. הרבה. בשלב מסוים גילינו שהשעה שש בבוקר, והחלטנו שאם הזמן עבר כל כך מהר זה כנראה אומר שהיה כיף. ולא, אין לי מושג אם יהיה לזה המשך, אם ניפגש מחר, עוד חודשיים, סתם נזדיין, או נתאהב.

אי וודאות מוחלטת היא משהו חדש בשבילי, אבל יש צמצום סיכונים, ויש לא לחיות, ואני נחושה בדעתי לחיות. ייאמר לזכותי שלא נסחפתי למנהגים נשיים טיפוסיים כמו עיצוב מחדש של עובדות, מיספור טלפונים ושכירת מומחה צפנים לקדד את ההתכתבויות. והכי מוזר- אני, אלופת העולם בהתאהבויות, שאין דבר קל ומפתה יותר בשבילי מאשר להניח לעצמי להיסחף לשם, בהתעלמות מוחלטת מהידיעה שמדובר כמעט תמיד בהשלכת רגש אישי על גבר רנדומלי חסר אונים ושזה בכלל לא קשור אליו, אסרתי על עצמי בתכלית האיסור להתאהב. עשיתי החלטה שכלתנית לוותר על ההרגשה הכי מדהימה בעולם. תמיד ידעתי שיש שם כפתור און-אוף, אבל זו לי הפעם הראשונה להפעיל אותו במודע. וזה עובד.

וביננו, זה המינימום שאפשר לעשות כשנכנסים למיטה עם קבוצת סיכון. ואפרופו קבוצת סיכון, הרי לכם השם החדש שלו.

***

הרשו לי להתעלם לרגע מהצונאמי ולהתרכז בעצמי (לשם שינוי). צונאמי הוא חד משמעי, לפחות. אתה לא מוצא את עצמך מתלבט למה הוא אמר ככה, למה התכוון, ואם דיבר או שבכלל הזיתי. לפעמים אני מייחלת לצונאמי, במקום ההתמודדות עם עוד גבר סכיזואידי. טעות טקטית מצידי, להישאר בתל אביב דווקא כשאסון טבע יכל לפתור לי את כל הבעיות בחיים, ועוד לשכב עם קבוצת סיכון.

כמה פעמים אחזור על אותה טעות כדי לקלוט שיש גברים שהטוב שהם עושים לא שווה את הבלגן שהם משאירים? פעמיים? עשר? כל החיים אולי???

"קבוצת סיכון" הוא לא אחר מאשר "חצי לימון" לשעבר (תזכורת- דייט כיפי, נשיקה, שם את עצמו במסנג'ר שלי ולא דיבר איתי שבועיים, פגישה נוספת, בילוי ליילי, אגן מרוסק) שלא עובר את מחסום הדייט השני, מבועת שמא ימצא עצמו יושב איתי ביום שישי מול תוכנית בישול. אי לכך, בין פגישה לפגישה, עובר פרק זמן של שלושה שבועות, שנועד לתחזוק האשליה שכולן פגישות ראשונות ועדיין, למרות בעיותיו הנפשיות, הוא התקשר למחרת, לרוע המזל באמצע משבר בריחת כלבה, למחרת יזם פגישה למרות שידע שאופי פציעתי לא מאפשר מגע אינטימי, התכתב איתי כל יום והיה מושלם. למען ההגינות, העיכובים האלה היו באשמתי, עקב היותי דבר ביזארי ביותר שנקרא "בחורה עם חיים" (לא חיים משהו, אבל עדיין). ובכל זאת, כמה שהופתעתי מהטלפונים ומהחמידות, הופתעתי יותר בשל הנסיגה שבאה אחריהם.

כעבור כמה ימים ואלפי מילים סהרוריות, הבנתי מתוך סבך הסתירות שהוא מאמין שהוא מאמין (אין לו מושג מהחיים שלו) שאהבה היא אירוע שקורה תוך משהו בין דקה לשעת היכרות, שלאחריה הוא ירגיש שחייו אינם חיים בלעדי הבחורה.

מדובר באמונה שאדם תבוני היה מקטלג מיד כהפרעת אישיות של מאותגר אינטימיות, כל כך קלאסיקה של ספרי פסיכולוגיה של הלייט אייטיז' שבא למות משעמום. בא לי להביא לו לאטמה מרוקאית ולהגיד לו: "שמע, יצור. אתה לא מזהה אהבה, אתה לא רוצה אהבה. אתה מתעקש על אמונה מטופשת שאתה מזמן לא קונה בעצמך כדי להימנע מרגש. אתה מפחד מרגש, שונא רגש ושונא נשים. ועכשיו, תישכב על הספה ובוא נדבר על אמא". בא לי, אבל אני שותקת. ולמה?

כי זה פתאטי, כי השנאה העצמית שלי התמתנה, כי אין לי פאקינג אנרגיה, כי הוא מייאש וכי קשה לי מאוד להעריך אסטרטג כל כך גרוע- אף אחד לא יכול לנבא את עתידה של מערכת, אבל אדם שעיניו בראשו ולא באחוריו לא יספר למישהי שהוא מעוניין להמשיך לזיין שהוא לא מאמין שהוא יכול להתאהב בה או בכלל, ועוד יתלהם בנושא כעז אחוזת שטיון.

אילו היה יודע כמה פעמים פסחתי על היוזמה להרים לו טלפון ולבקש ממנו שיגיע, בטובו, וייתן לי בראש- פשוט כי רקותי החלו להלום מעצם הרעיון שאשמע עכשיו איזה ילד צועק "אין אלוהים" ואצטרך לשכנע אותו ההיפך- הוא היה מרביץ לעצמו.

אתמול בישר לי שכמה ימים של חיטוט הביאוהו למסקנה שמחשבות וניתוחים של האהבה הם מיותרים, ושהחליט להפסיק לחשוב ולהתחיל לזרום. רעיון מצוין, עניתי לו, והלכתי לישון, כבויה מינית כלוח שעם. אמנם היה לזה ריח של פריצת דרך, אבל מעשים לא ציפיתי לראות, ובצדק. כנראה היה לי העונג לחבוק אל חיקי עוד סרח עודף תיאורטי. החלטתי להחליף העדפה מינית- מפלספנים שמאוהבים בקול של עצמם משל היו גלגול של אמה שפלן, לגורילות שמדברות פחות ועושות יותר.

סקסיסטי? אכן. סקסיזם הוא השחור החדש.

 

 

 

 

 

 

2015-08-25T15:58:29+03:00 אוגוסט 18th, 2015|Tags: , , , |0 Comments

About the Author:

Avatar
מאז שאני זוכרת את עצמי אני כותבת שירים של לב שבור למגירה, מכתבי תלונה לאלוהים, מכתבי נאצה לחברות מעצבנות וסיפורים.

Leave A Comment

במיטה עם קבוצת סיכון

מאת: קארין ארד זמן קריאה <1 min
0