>>זיופים, התקפי חרדה והקשר בינהם

זיופים, התקפי חרדה והקשר בינהם

כל מי שהיה לו התקף חרדה אי פעם יגיד לכם שזה אחד הדברים האיומים ביותר שיכולים לקרות לבן אדם. כשזה התחיל אצלי, לא היה לי מושג מה זה, ולצערי גם לרופאים במיון לא. קשה לתאר את זה לי שלא חווה, אבל שלוש שנים של שני התקפי חרדה ביום זה מטורף. כמובן שאי אפשר לתפקד, לעבוד, להיות עם אנשים, להיות בלי אנשים, לישון, להיות ער, לאכול. הקימה בבוקר לקראת יום חדש נראית כמו משימה בלתי אפשרית. זה פשוט סבל נוראי. תכל'ס, רק אלוהים יודע איך אני נמצאת כאן היום, מתפקדת (הי, הכל יחסי). דבר אחד בטוח, אם זה היה היום, בוודאות היו מאשפזים אותי ומיד ומניילנים לי את הנשמה עם כימיקלים.  אבל זה היה כשהשתחררתי מהצבא, והדיאגנוזה "התקף חרדה" היתה זרה לרופאי חדר מיון כמו הקונספט של שעות עבודה נורמליות. וככה יצא ששלוש שנים, מהבוקר עד הערב, היו לי התקפי חרדה בלי סוף, לפעמים שניים ביום, לפעמים אחד, ושאר הזמן הייתי בפחד מתמיד מהתקף החרדה הבא, מה שכמובן מעודד אותו להגיע יותר מהר. בקיצור, גיהנום. אם אני חייבת לתאר את ההרגשה הבלתי ניתנת לתיאור הזאת, שאני לא מאחלת לשונאים הכי גדולים שלי, אז זה מרגיש כאילו אתה עוד שניה מת. וזה מגיע דווקא ברגעים לא צפויים, מטריגר כל כך בלתי נראה, שמגלים מה היה טיבו רק בדיעבד. יש כל מיני צורות ביטוי לחרדה, כולם פיזיות. החל מכאבי בטן חזקים, בחילה נוראית, קוצר נשימה, דפיקות לב חזקות, ערפול ראייה, הקאות, חולשה כללית נוראית, רעידות בלתי נשלטות בכל הגוף או כולם יחד. אופייני מאד לגברים להגיע לחדרי מיון במחשבה שיש להם התקף לב, עוברים את כל הבדיקות, שלא מראות כלום, ואחוזים נכבדים מהפעמים מסתבר שמדובר בהתקף חרדה. קשה לקבל את זה, כי זה כל כך ממשי שמי שחווה התקף כזה בטוח שמשהו פיזי לא בסדר איתו, ורוב האנשים הולכים מיד לטיפול ולוקחים תרופות, וזה מובן- הדבר היחיד שאתה רוצה כשאתה חווה את זה, הוא שזה יפסיק, ומיד, כי זה בלתי נסבל. אם היו אומרים לי אז שהתקפי חרדה יהיו משהו שייעלם מחיי לתקופות של שנים כל פעם בין אחד לאחד הייתי צוחקת למי שזה לא יהיה בפרצוף. באמת שלא חשבתי שזה אפשרי. אבל זה אפשרי לגמרי, ובלי תרופות. שלא תבינו לא נכון- אם מישהו היה מציע לי אז כדור שיעביר את זה הייתי לוקחת אותו מיידית ולא ממשיכה לחיות ככה שניה אחת יותר מהדרוש, כי זה כל כך נורא, שאי אפשר לשאת את זה. בחיי שאין לי מושג איך עברתי את זה בלי להתחרפן. טוב, בלי להתחרפן טואטלית :), אבל כמו שאמרתי, לא הלכתי לטיפול, לא כי אני נגד, אלא כי במשך כל שלושת השנים שחייתי ככה, בפחד אימים מטורף, מהבוקר עד הערב, לא ידעו מה יש לי. רק בעשור האחרון הביטוי "התקף חרדה" הפך להיות שגור בפיהם של רופאים. לפני כן כל מה שידעו להגיד לי כשהייתי מגיעה למיון כל לילה שני, זה ש"הבדיקות שלך לגמרי תקינות".

לקח לי שלוש שנים, מלא שיער לבן ורופא אחד שהחליט לתת לי חצי ואליום כדי שאני אסתום כבר, כדי להבין איך מתמודדים עם זה, ומנסיון אישי צפוף ותחקיר של שנים בקרב כמה עשרות אנשים שחוו את אותו דבר, גיליתי שדבר אחד תמיד חוזר על עצמו- כל מי שחווה התקפי חרדה היה שקרן.

זה נשמע  משונה, אני יודעת. גם אני בהתחלה חשבתי שזה רק אצלי. אבל לא. זה חוזר על עצמו בכל סיפור של כל אחד שאי פעם דיברתי איתו- התקפי חרדה הם תוצאה של זיופים ושקרים. לא שקרים שמספרים לאחרים ובטח לא בקטע של עונש מהיקום על התנהגות רעה, אבל שקרים עצמיים, כאלה שכל כך מופנמים במוח שלנו, שאנחנו כבר מאמינים בהם בעצמינו. מדובר על שקרים הישרדותיים שאנחנו מאמצים במשך הזמן כי אנחנו מאמינים שהם דרושים לנו כדי לקיים את הפרסונה שהחלטנו לאמץ מתישהו, כדי להפוך ל"אהיבים" יותר ולשרוד בצורה מיטבית. כמו למשל להסתיר שאמא שלך ערביה במדינת ישראל. לכאורה זה נראה כמו שקר בלתי מזיק, כי ביננו, מה זה משנה? אבל זה משנה, כי הסתרה גוררת הסתרה, ושקר גדול גורם לשקרים קטנים יותר להיראות חסרי חשיבות, ואמנם בהתחלה זה יכול לעבוד, אבל בסוופו של דבר הפער בין מה שאנחנו רוצים להיות, או חושבים שאנחנו צריכים להיות, לבין מי שאנחנו באמת, הופך להיות גדול מדי, וזה מתחיל לנגוס בך לאט לאט, אבל בטוח, וככל שהשקר זקוק לתחזוקה רבה יותר, הפער בין מי שאנחנו, לבין מי שהחלטנו להיות, גדל. עכשיו, ככל שהפער גדול יותר הוא דורש תחזוקה רבה יותר לשכנוע עצמי והעמדות פנים כלפי חוץ, וככל שהעמדת הפנים דורשת מאמץ רב יותר, הפער בין התת מודע לבין המודע מתעצם, עד שהוא הופך לתהום עמוקה ומפחידה. דמיינו תהום שמהגדה האחת שלה עומדת הפרסונה המזוייפת ועל הגדה השניה עומד האני האמיתי, מנסה לאותת לה בכל האמצעים העומדים לרשותו. זיקוקים, פצצות תאורה קריאות מצוקה שתסתכל לכאן, שתחזור, שלא תתרחק עוד. בדיוק כמו חום גבוה שהגוף מפתח כדי להילחם בחיידקים, הנפש מפתחת תקלות מכל מיני סוגים, כשהתקפי חרדה הם הדרך שלה לאותת לך להתחבר חזרה, לפני שמשהו באמת רע יקרה. התקף החרדה זו הנורה האדומה שנדלקת בפנים כשהנפש מנסה להחזיר דברים למקומם הנכון.

לקח לי כמה שנים כדי להבין שכמה שאני מנסה לרצות את הסביבה יותר, מנסה להיות מישהי שאני לא, תכיפות ההתקפים עולה והמצב שלי רק הפך גרוע יותר, ובגלל שבני אדם הם יצור שנמנע מפעולה קיצונית עד כמה שרק אפשר, כלומר עד שהם עומדים עם הגב לקיר, התחלתי לעבוד על עצמי רק כשלא נשארה לי ברירה. לאט לאט קילפתי שקר אחרי שקר, החל מהגדולים יותר וכלה בהתנהגויות שנקראות בחברה מתוקנת "נימוס". מסתבר שהנפש שלי לא טולרנטית במיוחד, וגם דברים קטנים כמו להעמיד פנים שאני מחבבת מישהו שאני לא, או לזייף אורגזמה כדי שמישהו ירגיש טוב עם עצמו ולא ישאל שאלות (אם מישהו תהה לגבי הכותרת), גורמים לי להיפר-וונטיליציה. עוד גיליתי שאי אפשר באמת למיין שקרים ל"חשוב" ו"לא קריטי", כי יש להם אפקט מצטבר, ולא משנה מה, אם עושים לאורך זמן דברים שלא מתיישבים עם המהות, בסוף ישודרו אזעקות עולות ויורדות ויהיה בלגן.

הייתי צריכה לאכול גיהנום שלוש שנים בשביל לקלוט את זה, ויש מצב שהתמזל מזלי שזה קרה לי לפני שרופאים היו כל כך מיומנים בלדחוף לכל אחד שמגיע אליהם ציפרלקס או ריטלין (תלוי בגילאים), כי יש לי חשד שתרופות, גם אם הן מרגיעות את הסימפטומים, בסופו של דבר מבטלות את הדחיפות להבין איפה הדפקט וממסכות את מקור הבעיה, שהוא גם הפתרון לטווח הארוך. התרופות האלה גורמות לאנשים להתרווח, "לשכוח" לעבור תהליך ולהיתקע עם הבעיה להרבה יותר זמן. וגם, המדע משום מה מתקשה להפנים שהתקפי חרדה זה נורמלי. מה שלא נורמלי זה לעבור את החיים האלה בלי התקפי חרדה.

בדיעבד, ההתקפים היו מתנה. לפחות במקרה שלי. אילולא הם, הייתי נשארת אדם מנותק במגננה מתמדת, שמסוגל לעשות דברים איומים בלי להרגיש כלום. לא מרוע, אבל כשמרגישים פגיעים מאד עולה מן צורך בלתי נשלט להגן על עצמך ויהי מה, והכל מתפרש כסכנה- התוצאה היא שפוגעים באנשים מסביב בלי לשים לב בכלל, כי כשמרגישים כל כך קטנים, קשה להפנים שמישהו יכול להיפגע ממך. אני קוראת לזה "אפקט הצ'יוואווה"- כלב קטן כל כך  שכל הזמן מפחד שירמסו אותו שהוא הופך לתוקפני זו דוגמה מעולה להתנהגות אלימה של אנשים פגיעים. אז היום אני כבר לא מזיקה, ואפילו די חמודה, והכי חשוב, אומללה רק לעיתים נדירות. שלא תבינו, עדיין אני צריכה מנת גיהנום קטנה לפעמים כדי להתעורר, כי כמו כולם אני נוטה להתעצל ועד עכשיו אני מנסה בכל כוחי להימנע מלראות דברים שאני פאקינג לא רוצה. וחוץ מזה, שום גיהנום או אומללות לא יכולים לשבור אותך כשאתה לא עסוק במאמצי על להדחיק אותם או מבזבז מלא אנרגיה בנסיון לא להודות בקיומם. כי עד כמה שלהסתכל לעצמך בעיניים יכול להיות מכוער- האלטרנטיבה גרועה הרבה הרבה הרבה
יותר.

2015-12-21T12:50:12+02:00 אוגוסט 27th, 2015|Tags: , , |1 Comment

About the Author:

Avatar
מאז שאני זוכרת את עצמי אני כותבת שירים של לב שבור למגירה, מכתבי תלונה לאלוהים, מכתבי נאצה לחברות מעצבנות וסיפורים.

One Comment

  1. Avatar
    ‫עדי ציורים‬‎ 1 בינואר 2019 at 21:03 - Reply

    מפכח. תודה

Leave A Comment

זיופים, התקפי חרדה והקשר בינהם

מאת: קארין ארד זמן קריאה <1 min
1