>>הצבוע המפריש

הצבוע המפריש

בתור בני אדם אנחנו כל הזמן רק עפים על עצמינו, אבל אנחנו גזע לגמרי לא יצירתי. לא מספיק שאנחנו ניזונים מהן משחר הימים (אין עוף! אין עוף בסופר! לא הרגו מספיק עופות! שערוריה! תגידו, מה אתם, דפוקים?), ואפילו את טכניקות ההישרדות שלנו שדדנו מחיות. לא רק ניזונים מהן, אלא גם מחקים את טכניקות ההישרדות שלהם. לא סתם באומנויות לחימה להמון תנועות ואסטרטגיות יש שמות של חיות מרשימות כמו נמרים, אריות ונשרים, וגם פחות מרשימות כמו עגורים, יענים ולטאות למינהן. לא יודעת איזה חיות, תעזבו אותי, אני מנסה להגיע לנקודה שלי, שהיא שהרבה אנשים שפגשתי מוכיחים שאנחנו לא בוחלים בדבר, כי אפילו את הבואש והצבוע שדדנו.

IMG_1494

אמנם זה לא יקרה, אבל מותר לפנטז… צילום: מור יצחק

את הבואש תזהו על-פי הריח הסמיך שהוא מפיץ כדי למסך עת עצמו. כה מרוכז, שהוא מטשטש את החושים של הסובבים אותו וכך מגן על עצמו מדליפת אינפורמציה על-ידי מסירת מידע מבולבל לאויב. בבסיס ההתנהגות הבואשית מונחת הנחת היסוד שידע הוא כוח, וכי זוהי מלחמה. מאחר ובמלחמה כולנו אויבים, אתה מוגן רק אם אף אחד לא מכיר את החולשות שלך.

את הצבוע תזהו על-פי צחוקו הפחדני והמצמרר, וכמובן על-פי אופיו המכוער. בבסיס ההתנהגות הצבועית מונחת הנחת היסוד שלא כדאי להתאמץ. עדיף לארוב בצד הדרך, ולהמתין, כי מתישהו מישהו יתעייף ואז יהיה הרבה יותר קל לעוט עליו.

שנים פחדתי מהצביעות הנשית המפורסמת, אבל כנראה שכמו שקרה עם הרבה עיסוקים נשיים כמו בישול, למשל בסוף הגיע גבר, גזל אותו, שינה לו את השם והפך אותו למקצוע תחרותי, וכבר שנים שהם שולטים בשוק.

כך התמסדה הצביעות והפכה להיות פוליטיקה, הגבר החדש הפך לנקבה, והופה- העולם שורץ גברים שמתנהגים כמו נשים מרושעות, ולא סתם, אלא הקלישאה של הנשים המרושעות. ממש טלנובלה. מתככים להם מזימות, מאזינים מאחורי עציצים ושמים לי רעל במרטיני. אבל מילא כל זה. לאחרונה יצא לי להיתקל בשיבוט האנושי האחרון, השילוב הגועלי של שניהם. אני מתלבטת אם לקרוא לו הבואש המצחקק, או הצבוע המפריש, אבל כך או כך, מדובר ביצור קטלני.

אחרי שנים של חיים באיזור הנוחות שלי, השוליים החברתיים, יחד עם שאר המוזרים שאמנם חברתית הם לא כבוד גדול, אבל אישית הם אנשים הרבה יותר טובים, החלטתי מתישהו לעשות מאמצים להפוך לאזרח מתפקד, משלם מיסים, שלוחץ ידיים ואומר את הדברים הנכונים במסיבות קוקטייל, בעיקר כדי להצטרף לעולם התרבותי ולהתקדם בו. בדיעבד, כבר היה יותר בטוח להישאר איפה שהייתי. אמנם יש רציחות מידי פעם, אבל לפחות אתה לא צריך לפענח קידודים התנהגותיים מסתוריים ולתהות לגבי זהותם ומניעיהם של האויבים שלך. בשוליים, אם מישהו בא להורגך, הוא מגיע מקדימה. יצורי שוליים לא יטריחו את עצמם לזכות באמונך כי הם צריכים ממך משהו, להיות חברים שלך כדי שתפרגן להם בלייק, או לחכות שתירדם כדי לתקוע בך סכין. אנשי שוליים, מאחר ואין להם כלום, מחזיקים מאד מהנכס העיקרי שלהם- כבוד, והכבוד שלהם ממילא לא יאפשר להם לקבל משהו ממישהו שהם לא אוהבים. אנשי השוליים אמנם מתוחכמים פחות, אבל הם עומדים מאחורי האהבות והשנאות של עצמם, ונושאים בתוצאות. לא כי הם מוסריים, אלא כי אין להם מה להפסיד. זהו חסרונם, אבל זה גם יתרונם-  מי שאין לו מה להפסיד לא מפחד, ומי שלא מאויים הרבה פחות מסוכן.

אני קצת מצטערת על כל המהלך הזה, כי עכשיו הסביבה שלי שורצת בני כלאיים שאין לי איך להתמודד איתם ואין לי איך להיפטר מהם,  ודרך ההתמודדות עם סכנות בסגנון הגרילה (שזה פשוט להתנהג כמו שמרגישים), שהמשכתי לדבוק בו הרבה אחרי תקופת השוליים, הוכח כלא יעיל בעולם התרבותי, כי בנוסף לכך שהעולם התרבותי מצחין, הוא גם קטן, ולשריפת גשרים יש תופעת לוואי לא נעימה- על גשר שרוף אי אפשר אחר כך להמשיך לעבור, גם אם רוצים להגיע למקום אחר, שבמקרה נמצא ליד ההוא.

פעם חשבתי שעדיף להיות הגונה ולסבול מאשר האלטרנטיבה, לא יודעת מה קרה לי שבשלב מסויים החלטתי להצטרף למסלול הזה שבו מחייכים לאנשים שבא להקיא עליהם. ניסיתי. לא עבד. הפכתי להיות כזאת ילדה טובה, שאם היו עושים לי בדיקות שתן, מוצאים שם בעיקר ציטוטים של לאו-טצה והרבה גרנולה. אבל הפער בין להיות נחמדה ופוליטיקלי קורקט, לבין להיות מטומטמת הוא גדול, מה גם שריבים עם חדלי אישים הם באמת בזבוז אנרגיה. החלטתי להפסיק עם נחמדות היתר, ומצאתי שיטה מעולה שמאפשרת לי לשמור על שלום קר עם בן-אדם שאני מאחלת לו להיתקע בעץ הקרוב, בלי לפגוע באינטגריטי שלי. אני נחמדה, אבל לא אליו- אני נחמדה לאוויר סביב הראש שלו. מאחר והלחיים קרובות לעיניים, ומפאת ענן הסרחון הדחוס שמול פרצופו, הוא ממילא רואה מטושטש. הכל טוב מבחינתו, מלבד תחושת בטן מטרידה שמשהו כאן לא מרגיש לו עקום, אבל מאחר והוא גם ככה רגיל להתעלם מתחושות בטן, כי הן מסיטות אותו מהמסלול הצבועי המפריש שלו, הוא לא באמת שם לב, ואני חיה עם עצמי בשלום מוסרי. אז אם תראו אותי מחייכת אל אוזן שמאל של מישהו ובוהה לו בפוני כשחיוך מטופש על פני, דעו שאני לא פוזלת, אלא בזה למישהו שיש סיכוי שמתישהו אזדקק לשירותיו. אה, ואתם מוזמנים להפריע לשיחה הזו בכל עת, אני אודה לכם. עוד לא למדתי איך חותכים בלי להעליב, ויש גבול לכמה זמן אפשר לנשום רק מהפה.

2015-09-30T14:02:45+03:00 ספטמבר 25th, 2015|Tags: , , |0 Comments

About the Author:

Avatar
מאז שאני זוכרת את עצמי אני כותבת שירים של לב שבור למגירה, מכתבי תלונה לאלוהים, מכתבי נאצה לחברות מעצבנות וסיפורים.

Leave A Comment

הצבוע המפריש

מאת: קארין ארד זמן קריאה <1 min
0