>>זוגיות עתידנית

זוגיות עתידנית

תמיד אומרים שאהבה חייבת להרגיש טוב, אבל אז גם נתקלים בדילמה המוכרת: מה יותר חשוב? ביטחון או ריגוש?

צילום: מור יצחק

צילום: מור יצחק

הרבה פעמים מערכת יחסים מלאת תשוקה היא מלחיצה, בלתי נסבלת ומלאה כאב. אז אהבה זה בהכרח כואב? או מה??? הקשר בין אהבה לכאב ללא ספק קיים. פעם קראתי ספר שקראו לו "אנטומיה של התשוקה" ואני זוכרת במיוחד כמה דברים מתוכו, למשל שהקאמה סוטרה ממליצה מפורשות להלקות אחד את השני כדי לעורר את החשק, שבשבט בשם "סיריונו" תקיעת אצבע בעין נחשבת להבעת חיבה (באמא שלי), שלפי כל הסקרים פנטזיית האונס היא הפופולארית ביותר של נשים מכל התרבויות. בנוסף, רוב האנשים שאני מכירה נמצאים בדילמה הבלתי נגמרת הזאת בין היחסים הטובים והבטוחים שלהם, שבה יחסים גופניים משחקים תפקיד משני (על גבול הניצב, בסצינה רבת משתתפים, בלי טקסט), לבין מערכת יחסים קשה עם מישהו בלתי מושג, כזו שלא מגיעה עם שלוות נפש, אבל עם הסקס הכי טוב שיכול להיות, שאין לו דבר וחצי דבר עם טכניקה, אגב, אלא רק עם חרדת נטישה. לא שפוי? אולי, אבל גם האופציה השניה נראית לי כמו טירוף מוחלט. אני מסרבת להאמין בגזירת הגורל הזאת, שאלה האופציות שצריך לבחור בינהן. ומה אם אני רוצה גם ביטחון וגם תשוקה? מה, אי אפשר?

אז זהו, שלכאורה לא. אני אישית לא מכירה מישהו שצלח את המשימה הבלתי אפשרית הזאת. מצד שני אני גם לא מכירה אישית מישהו שהצליח לעבור דרך קיר על ידי הרחבת המולקולות שלו, פיזורן והרכבתן מחדש בצד השני, אבל מספרים שהסאיי באבא ככה היה מתהלך בין חדרים, ובכלל לא השתמש בדלתות, אז מי אני שאתווכח? מי אומר שהמידע שיש בידינו בשלב זה של האבולוציה הוא לא מוגבל לפחות כמו ה"ידיעה הוודאית" שהיתה לנו בעבר שאמרה שכדור הארץ שטוח, ושטלפון חוגה הוא שיא הטכנולוגיה? עד כמה שידיעתי מגעת יש סיכוי סביר מאד שיום אחד נסתכל על עצמינו ונגחך לנוכח הטמטום והנאיביות שלנו, ונגיד אחד לשני בחיוך נוסטלגי "זוכרים דלתות? אשכרה היינו הולכים, לוחצים על ידית ופותחים אותן! אין, אין על וינטג'." הכל יקרה בטלפאתיה, כמובן, ושניה אחר כך ניזכר באינטרנט וניפול מהרחפת מרוב צחוק.

אם לשפוט לפי ההסטוריה, אין לנו באמת מושג מה נכון ומה עוד אפשרי, חייבים להודות שאנחנו מגששים כעיוורים ביקום הזה, וממש אין לנו סיבה להשתחצן, אז לסיכום הנושא- עד כמה שאני יודעת הסיכוי שהוא עבר דרך קירות ולא עבר דרכם הוא אותו סיכוי.

אם עוד לא ניחשתם, אז הנה הסקופ: אצלי אהבה זה תמיד כואב. כאילו, כבר קרה שלא כאב, אבל במקרים האלה גם המרכיב התשוקתי היה עלוב. בשלב מסוים עצם המחשבה גרמה לי לפהק. אני לא היחידה שמגיבה ככה לוודאות יתר בתוך זוגיות. ביננו, זו נטיה כלל אנושית ללכת על מושאי התאהבות מאתגרים, כי יש משהו בלא מושג שפשוט עושה לנו את זה. הדבר הזה שרוצים אבל לא יודעים במליון אחוז אם הוא יהיה שלך, כל פעם מחדש. יש משהו בתחושה הזאת שעוזר ללבות את הריגוש לעומת מערכות יחסים ודאיות מדי, שיותר משני אנשים שהחליטו להיות יחד הן מזכירות עיסה לא ברורה. לדעתי משהו בנפרדות הזאת משאיר בחיים את הצורך להתחבר אחד לשני, בכל המובנים, בניגוד לעיסה, שיש לה רצון אחד משותף. לעיסה אין צורך להתחבר, כי אין לה למי- היא כבר עיסה, וזה משפיע גם על הדחף הפיזי. זו הסיבה שלעיסה יש יותר כאבי ראש בלתי מוסברים כשמגיע הזמן להיכנס למיטה, בנוסף לעייפות כרונית וכמה קילו עודפים. מצד שני העיסה לא חיה באי וודאות תמידית. לעיסה נעים ונוח, ולמה לא? היא יושבת על הספה בטרנינג מהוה, יודעת שלא יעזבו אותה, כי למי יש פאקינג אנרגיה לקום וללכת עד הדלת.

יש בי משהו שרוצה את זה, אני מודה, אבל תשאלו אם הצלחתי אי פעם לשרוד בכזאת מערכת יחסים? ובכן, התשובה היא לא. נורא קל ליפול למקום הזה שבו לא מתאמצים יותר, לא מנהלים חיים נפרדים, והכי נורא, שוכחים לברר עם עצמינו מדי פעם אם אנחנו נמצאים איפה שאנחנו אמורים להיות, אם אנחנו מאושרים, מרגישים מופרים, חיים, ועירניים. עד שיצר החיים מרים את ראשו וקולט שהניוון פושה בו ומתחיל לעשות בלגן. תמיד. כי אנחנו לא באמת מסוגלים לחיות בחידלון הלא מאתגר הזה. מצד שני אנחנו גם לא מסוגלים לחיות בפחד תמידי.

כרגיל התשובה היא איזון (המילה הכי מרגיזה בעולם אחרי "להכיל"). כדי להשיג את האיזון החמקמק הזה צריך להיות בערך גיבור על. צריך להיות אדם שלא זקוק לאף אחד, שלא צריך להוכיח לאף אחד כלום, שלא נשלט על ידי הציפיות של הסביבה ושל אמא שלו, ושאין לו רשימת מלאי של מה "אמור" ו"צריך" להיות בזוגיות, וכל זה יחד עם לב פתוח שעדיין מסוגל לאהוב. זה פראדוקס כואב, אבל זוגיות בריאה ומאוזנת חייבת לבוא מתוך היכולת המוחלטת להיות לגמרי לבד- טיפה של נזקקות מקלקלת הכל. רק אדם שלא "צריך" מישהו, יכול באמת לבחור ממקום נקי את הפרטנר המתאים, ולהיות ביחד בלי לאבד את עצמו. כמה אנשים כאלה אתם מכירים? אפס? כן, גם אני. וכאילו זה לא מסובך מספיק, כדי לקיים זוגיות שיש בה את האיזון הנדרש בין הקטבים, צריך לא רק להיות כזה, אלא גם למצוא מישהו כזה.

כאילו, זה יכול להיות מסע שלוקח חיים שלמים, וגם אם נגיד מצליחים להגיע לאיזו שלמות עצמית בגיל 112, כל הדיון הזה על ריגוש למעשה הופך ללא רלוונטי מפאת ההידרדרות הגופנית שכבר לא מאפשרת מי יודע מה ביצועים. ייאוש, בקיצור. ועדיין, בתור מי שהיה במערכות יחסים כאלה וגם בסוג השני, כיום אני יודעת בוודאות שאם אני צריכה לבחור אחת מהאופציות האלה- לא תודה. זו טריפה וזו נבלה. באמת שעדיף להיות לבד. אני אומרת את זה בשיא הכנות, אופציה שפעם לא הייתי מסוגלת לחשוב עליה בכלל כי הייתי חוטפת התקף חרדה. עכשיו אני הרבה פחות מפחדת, שזה אומר שאני בדרך הנכונה. מצד שני אני גם יותר קרובה לגיל 112 אז אולי בכלל מתחילה אצלי דמנציה 🙂

2016-01-06T16:05:29+03:00 ינואר 6th, 2016|Tags: , , , |0 Comments

About the Author:

Avatar
מאז שאני זוכרת את עצמי אני כותבת שירים של לב שבור למגירה, מכתבי תלונה לאלוהים, מכתבי נאצה לחברות מעצבנות וסיפורים.

Leave A Comment

זוגיות עתידנית

מאת: קארין ארד זמן קריאה <1 min
0