>>שתיקתה של סוף (פרק מהספר השני)

שתיקתה של סוף (פרק מהספר השני)

סיפור מצחיק- כשכתבתי את הספר הזה היה ברור לי שיקראו לו "פרוייקט רחם". זה השם של התיאוריה של הגיבור,

ולא צפיתי בעיה עם זה. גם 612564ההוצאה לא צפתה בעיה. אבל היתה בעיה. מסתבר, שכל מי שהרים את הספר בחנות חשב שמדובר בספר על ילודה ותינוקות. בקיצור, את המהדורה השניה הוצאנו בשם "שתיקתה של סוף", שם שהיה אחת האופציות שלנו לפני כן, שכולל את שם הגיבורה ואת עלילותיה בספר. והיא שותקת, אם לא היה ברור 🙂

הנה הכריכה של המהדורה הראשונה, וגם הפרק הראשון. תיהנו.

 

 

 

 

 

 

פרולוג

ראיתי אור, שמצד אחד היה  נצנצני וקורצני ומצד שני אולי היה מאיים קצת. אור מרחוק ומקרוב. הרגשתי שאני נמשכת אליו ונדחית מפניו בעת ובעונה אחת. ואז הוא דיבר אלי. גבר, אלא מה. אצלי זה תמיד גבר ברגעים המשמעותיים. אין לי בעיה שזה לא פמיניסטי. יש לי בעיה שזה פתטי.

אולי זה היה אלוהים שדיבר אלי, ואולי לא. הוא אמר לי שאם אני רוצה לבוא עכשיו, אני יכולה. לא יודעת למה היססתי. אולי בגלל כל הבולשיט שהאמנתי בו באותה תקופה. בעצם אני לא יודעת מה בולשיט עד עכשיו. חצי חיים האמנתי באלוהים, בחצי השני הייתי מאוכזבת ממנו. בדיוק אותו תהליך שעברתי עם כל הגברים בחיי. בהתחלה האדרתי אותם, אחר כך בזתי להם, ואף פעם בעצם לא ידעתי עליהם כלום. כל החיים אני רק מנסה לדעת משהו, וזה כנראה הדבר האחד שלא יקרה לעולם. בכל מקרה, הרגשתי שאם אני הולכת לכיוון האור אני קצת לוזרית. לא שיש בזה משהו רע. בן אדם צריך ללמוד להתמודד גם עם ההרגשה הזאת. אחרי שעוברים את זה מרגישים דווקא לא כל כך רע. מרגישים אפילו די טוב, משוחררים משהו, בלי שום ציפיות שיושבות לך על הכתף ומכריחות אותך לבחור בחירות שלא היית חייבת בהן אם היית לבד בעולם.

לא זזתי. היה לי ברור שאם אני עושה אפילו עוד צעד אחד לכיוון האור הוא ימשוך אותי אליו. זה מה שקורה כשאת צועקת וצועקת שאת רוצה להפסיק לסבול. בסוף את מקבלת את ההזדמנות שלך. אני קיבלתי את ההזדמנות שלי לפרוש, ולא לקחתי אותה. אולי עשיתי את שטות חיי, אבל בירכתי מוחי ידעתי שאם אני בוחרת ללכת אני אצטרך להתגלגל לכאן חזרה ולעבור את כל החרא הזה שוב. לתקן, להתמודד, להתגבר, לשרוף את הקארמה. רק שאולי בפעם הבאה אני גם אחזור לכאן חולה, טיפשה או מכוערת חלילה. חוץ מלהיות חולה זה הכי גרוע. על טיפשות סולחים לך בקלות, במיוחד אם את יפה. אבל להיוולד בחורה מכוערת זה עונש אדיר בעולם כמו שלנו. אני יודעת שקיבלתי הקלות על סמך בלונדיניות טבעית, ואני יודעת גם בדיוק איפה ואיזה. אני מודה שניצלתי נתונים חיצוניים כדי לעבור הרבה מצבים בשלום. כל אדם צריך לנצל כל מה שיש לו ולעשות את זה בלב שלם. עברתי הרבה מכשולים בשיטת ניצול המשאבים, מצבים שמישהו אחר לא היה מצליח לעבור בקלילות כמוני. יחד עם זאת, מישהו אחר אולי בכלל לא היה מגיע למצבים כאלה. כשחושבים על זה טוב טוב, לא בטוח בכלל שלהיות יפה זו הדרך הקלה דווקא, אם עם היופי מגיעים גם אתגרים מסוימים. אלוהים יודע שלי לא היה קל בכלל. אבל מה אני מקשקשת. בשלב שאותו אני מתארת כאן כפתיחה הייתי בכזה בלגן, שאפילו לא הייתי בטוחה אם אני בכלל מאמינה באלוהים. בכל מקרה, לא הייתי רוצה להסתכן בנשיאת שמו לשווא.

הייתי בריחוף נעים. לא הרגשתי כאב. ראיתי כמה מראות בבת אחת כאילו ממעוף הציפור. ראיתי אותי מוטלת על הכביש והרבה אנשים סביבי. כמה מהם נגעו בי, בדקו לי דופק. כולם דיברו בבת אחת. הם היו נורא מבוהלים. גבר אחד אמר שאני נראית מתה. אישה אחת צעקה עליו ש"מה פתאום, יש לה דופק והיא נושמת." גבר אחר התקשר בפלאפון להזמין אמבולנס, והיו עוד כמה אנשים שצעקו הוראות לא לגעת בי ולא להזיז אותי. הכי גרוע היו הסקרנים שחיטטו לי בתיק, כנראה כדי לגלות מי אני ולהתקשר למישהו שמכיר אותי. הם לא מצאו כלום בתיק שלי מלבד הדפים שקשורים בגומייה, סוג של מכתבים שאני כותבת לעצמי, לאנשים ולאלוהים, שעליו כעסתי כל כך שאם הוא היה מופיע בקצה המנהרה לא הייתי מצליחה להתאפק מלהגיע עד לשם רק כדי להביא לו איזה בעיטה. היו שם גם עט, איפור, קצת כסף, כרטיס טיסה לאמא שלי, סיגריות וחפיסת קלפי טארוט. למרות שאני כבר לא ממש מאמינה להם, אני לא זזה בלעדיהם. אלה היו כל חפצי עלי אדמות. נפטרתי מכל השאר במטרה להתחיל הכול מחדש.

תכננתי התחלה חדשה, דף חלק ונקי מכל בחינה אפשרית. תכננתי לעוף מכאן בלי להשאיר אחרי אפילו חבר אחד. ניתקתי את כל הקשרים, סגרתי את כל הקצוות, שילמתי פחות או יותר את כל החובות. נכון שהשארתי חשבון בנק עם קצת כסף למקרה שמשהו יצוץ, אבל

לא היה לי מושג איך ואיפה אתחיל. רק ידעתי שאני חייבת ללמוד שוב את כל מה ששכחתי. התגעגעתי אלי נורא. ידעתי שסגרתי מעגל, והיה לי סימן מובהק שמשהו עומד לקרות.

מכירים את התחושה הזאת בבטן? כמו פרפרים? לא של התאהבות אלא סימנים כאלה שמבשרים שמשהו מאוד מרגש וחדש וגם קצת מפחיד עומד לקרות עוד שנייה ממש. יש לי כאלה כבר חודש, ומניסיוני אני יודעת שבהחלט אפשר להסתמך עליהם.

 

לא תמיד זה מגיע כמו שאני מצפה, וזה בדרך כלל לא קורה תוך שנייה כי זמני היקום שונים מאוד מהזמנים שלנו, ובטח סותרים את היכולת המוגבלת שלנו לדחות סיפוקים. אבל זה תמיד מגיע. זה גם לא קורה כמו שאנחנו מדמיינים או מקווים, למרות שבדיעבד אנחנו כמעט תמיד מבינים למה זה היה הדבר הכי נכון שהיה יכול לקרות. זה קורה, וזה קורה בצורה שמשאירה אותנו עם פה פעור, המומים, ממוסמרים למקום, לא מבינים מה בעצם הכה בנו. מה שזה לא יהיה, גם אם אנחנו הבני אדם הכי מחוברים בעולם, זה תמיד יפתיע אותנו. לא משנה מה יקרה, גם אם זה משהו כואב, בדיעבד תמיד מבינים שזה היה הדבר הנכון.

היום אני כבר יודעת שאין דבר כזה "זה לא מגיע לי" או "למה זה קרה לי". אלה הדברים הכי לא רלוונטיים שבן אדם יכול להרגיש או לחשוב. ברור שקל להגיד וקשה לבצע, במיוחד כשאני מסתכלת על עצמי. אני לא יכולה לספור כמה פעמים חשבתי בדיוק ככה – לא מגיע לי, למה זה קרה לי – אבל תמיד אחר כך ידעתי שמה שקרה היה חייב לקרות כדי להחזיר אותי למסלול שלי, כדי להקפיץ אותי מדרגה למעלה, למקום שאליו הייתי אמורה להגיע. על הדרך הייתי צריכה ללמוד עוד משהו כדי להתמודד.

זה כמו במשחק מחשב. צריך לעבור שלב כדי לקבל את כלי הנשק שיאפשר לנו להתמודד עם השלב הבא. קשה אבל הכרחי. עוד למדתי שצריך לסמוך על זה שמה שקורה לך בהחלט מגיע לך. ואני לא מתכוונת במובן של עונש אלא במובן של פרס דווקא. אם כל מה שקורה הוא מבחן הסמכה, אז "מגיע לך" לעבור אותו. "הרווחת" ביושר את הזכות להתמקצע בעוד עניין.  מהם חיינו אם לא סדרה מפרכת של מבחני הסמכה? אם עוברים אותם, מגיעים לשלב הבא. אם נכשלים בהם, נשארים באותו שלב אבל עם שינוי קטן שמאפשר להתמקד בדיוק במכשול שמנע מאיתנו לעבור אותו. כמובן שהמבחן השני תמיד יהיה קשה יותר, במובן זה שהאזור הבעייתי יקבל יותר פוקוס כדי שנראה אותו טוב טוב –  נראה אותו ונפתור אותו. זה יכול להופיע בתור חידה מוזיקלית נעימה שצריך לפתור כדי לפתוח דלת קסמים, וזה יכול להיות יותר מסובך. את יושבת ליד הדלת משך זמן שנראה כמו שנים, בלי חידה לפתור ובלי כיוון בכלל. את יושבת שם ומחכה שיפול לך אסימון והדלת תיפתח כמו סזאמי. זה הכי קשה, וזה המקום שאני הייתי תקועה בו. גם לא הצלחתי להפריד בין אי-התקיימותן של התוכניות שלי בהתאם לסדר היקומי שהיה נראה לי סביר, בהתאם לנוסחה של הסיבה והמסובב שהייתי משוכנעת שהיא הנכונה.

לא שלא היכרתי את עיקרון הכאוס, פשוט סירבתי לקבל אותו. רציתי סדר, והייתי חייבת להבין. אבל לפעמים את חייבת לעזוב את כל מה שחשבת ולהתחיל מחדש כדי להמשיך הלאה, גם אם הנוסחאות האלה שימשו אותך שנים רבות בהצלחה. לא כל פעם שמבינים משהו ומצליחים להשתמש בו, הוא ממשיך לשמש אותנו בעתיד. לפעמים תובנות, גם אם הן נראות גדולות ומקיפות, אמורות לשמש נקודתית בלבד. לפעמים דווקא התובנות הגדולות והמקיפות עובדות לזמן קצוב רק כדי ללמד אותך להשתחרר מהן. קל להגיד, ובטח שבדיעבד. בשלב ההוא לא ידעתי כלום. רק שבמבחני ההסמכה שלי תמיד נתקעתי במכשולים של אהבה. אינטימיות עם בני זוג, משפחה, כלבים, הכול –  אלה היו הכישלונות הגדולים של חיי. הרסתי כל כך הרבה מערכות יחסים שאני כבר לא יכולה לספור אותן, ותמיד חזרתי לאותו מקום. עכשיו, אחרי שנה שבה הייתי לבד לגמרי בפעם הראשונה בחיי ולמדתי להתמודד עם הריקנות שתמיד גרמה לי למשוך ולבלוע כל מי ומה שעבר לידי –  כמו מפלצת מיתולוגית – הגיע השלב הסופי של המבחן הזה. הטרנספורמציה. היה דרוש לי שינוי מוחלט בראייה שלי את עצמי כדי להתחבר ממקום חדש לאהבה ולכל מה שקשור בה. ונא לזכור, כשאני אומרת את המילה "אהבה" אין לי למעשה שמץ של מושג מה משמעותה. רק ידעתי שאין לי את השמץ הזה.  את עצמי שנאתי הכי הרבה. מעצמי נגעלתי בכל כך הרבה רמות, שזה פשוט לא ייאמן. אני לא מכירה עוד אדם שפחות שלם עם עצמו מכפי שאני הייתי. הייתי בחורה בסדר גמור לפי מדד האדם הסביר. אולי הייתי צריכה להסתפק במקום הזה, לאמץ תחביב נוסף, להתקדם עוד שלב בקריירה, להתחתן ולהתחיל את סוף החיים.

לא הייתי מסוגלת. הרגשתי שעדיף לי למות ממש, פיזית, מאשר להיכנס לקיבעון הסופי –   הקמת משפחה. הרגשתי שעדיף לי לחתוך ורידים מאשר להמית את עצמי סמלית ולהמשיך כאילו לנשום. לא משנה מה הייתי עושה או לא עושה, כמה אנשים היו אוהבים אותי וכמה הייתי או לא הייתי נהדרת, ידעתי שכל עוד אני שונאת את עצמי ככה, כשאישאר עם עצמי לבד תמיד אחשוש שעבדתי על כולם ושלמעשה אני מפלצת טיפשה, חסרת כל כישרון עם מסיכה מאוד מוצלחת.

 

אבל נעזוב את זה עכשיו. מאוד עצבן אותי שאני לא יכולה לקום ולהביא להם סטירה על זה שהם חיטטו לי בתיק. אני שונאת שמחטטים לי בתיק.

בערך בשלב שבו ראיתי את האמבולנס מתקרב מקצה הרחוב, התחלתי לראות חיזיון בתוך האור. האור הפך לטלוויזיה. מה שמעיד על עולם דימויים עני ומאכזב. ראיתי אותי עומדת לבד ומסביבי מערבולת של דיבורים ומעשים. אני לא יודעת להסביר איך נראית מערבולת של דיבורים ומעשים, אבל ידעתי מין ידיעה מטופשת כזו כמו של חלום שרק החולם מבין אותו שזו מערבולת כזו. פתאום ידעתי שיש סביבי יותר מדי רעש שאת כולו אני מייצרת, או מושכת אלי כי אני מפחדת מהשקט וממה שנוצר בתוכו. ידעתי שהגיע הזמן להרפות מהשליטה שניסיתי שתהיה לי כל חיי. הבנתי בבת אחת שיצרתי המולה של "כאילו חיים", "כאילו רגשות" ו"כאילו מחשבות" כדי לא לתת לדברים להתהוות לבד. לפעמים יצרתי רעש סתם מתוך הרגל. ההרגל הזה הזיק לי. התרגלתי לרעש. הוא נהיה חבר טוב שלי. הוא לא נתן לשום דבר להתקרב וכבר לא יכולתי להיפטר ממנו. כמו דיבוק הוא היה. סביבי ובתוכי. הקהה את חושי וסימא את עיני.

עם המחשבה הזאת חזרתי היישר אל תוך הכאב שניסיתי לברוח ממנו. כמו שקורה תמיד כשמנסים לברוח מהכאב ברמות המנטליות, הוא תוקף ברמות הארציות. עכשיו כאב לי במובן הארצי ביותר. בגוף. לא יכולתי לשאת את זה, אבל דווקא רגע הכאב הנוראי הזה היה הרגע שבו החלטתי. תוך אלפית שניה הייתי בחזרה על הכביש. תנועת הזמן שוב השתנתה. הוא חזר להיות סמיך, וכל צליל ששמעתי כאילו אנס אותי בברוטליות. ברגע אחד הפכתי ממכורה לרעש לאלרגית אליו. נזכרתי בחיים הדפוקים שלי. קלטתי שאני לבד ושכנראה אישאר לבד כי אסור לי להתקרב יותר לאף גבר. ואז נזכרתי בפעם האחרונה שבה עפתי, בגיל עשר אצל סבתא שלי. הרגשת הקלה אפפה אותי. ואז גם נזכרתי במה שקרה לאמא שלי, והתנתקתי.

2015-08-30T17:06:31+00:00 אוגוסט 2nd, 2015|Tags: , , |0 Comments

About the Author:

מאז שאני זוכרת את עצמי אני כותבת שירים של לב שבור למגירה, מכתבי תלונה לאלוהים, מכתבי נאצה לחברות מעצבנות וסיפורים.

Leave A Comment

שתיקתה של סוף (פרק מהספר השני)

מאת: קארין ארד זמן קריאה <1 min
0